טרוניה על מערכת החינוך ו תשע באב הוא קודם כל יום אבל חילוני ורק אחרי זה אבל דתי

הפוסט מקושר חלקית לנושא החם,  השבוע נתקלתי במאמרו של ברל קצלנסון בשם מקורות לא אכזב, האמת ההפניה למאמר הזה קיבלתי דווקא מההסכת של תמיר דורטל, אינני צורך הסכתים כאלו בדר"כ (לא כוס התה שלי), אבל דווקא זה היה די מעניין לראות  התייחסות לדבריו של מחנך חילוני ע"י אנשים שאינם חילונים. חבל למשל שלא למדתי את החיבור הזה במהלך לימודי בבית הספר.

מלל המאמר הוא והוא נלקח מויקי מקורות:

שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות-אבותינו. קלסתר-פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושות דברים יקרי-ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית; היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?

ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שניים-שלושה דורות, כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטה מאחרי מהפיכת אוקטובר. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שיכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם.

אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום-עברה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל"מגילת האש" של ביאליק.

מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית הכנסת היהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם.

ישנה דעה האומרת: חלילה לנו מלשכוח את ט’ באב, אבל העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג. ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר: "והפכתי אבלם לששון" (ירמיהו ל"א, י"ג). בהשקפה זו רואה אני מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגיות של ימינו. ולא זאת הפעם הראשונה אני נתקל בה. עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי, שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי "כבר נגאלנו". מה בא עלינו לאחרי ימי הגאולה ההם – יודעים אנחנו כולנו.

כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ"שיווי זכויות" ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובססס"ר הקומוניסטית – לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו.

ההנחה שלי שמדובר במלל ברישיון חופשי לשימוש ולכן מעתיק ומפרסם מחדש.

דבריו של ברל קצלנסון באמת נשמעיים דתיים במושגים של היום ,אולם אני באמת מסכים עם הלך הרוח הזה. האם באמת יש הבדל

 

אני שגדלתי וחונכתי במערכת הלימוד החילונית לא הייתי מודע לחומר ההיסטורי והחברתי הכה חשוב, כתלמיד לא זכור לי הסברים על חורבן המדינה והיישוב פעמים, או על  המוסד המשפטי-מדיני (הסנהדרין) ועד  הרצח הפוליטי שהושרש כל כך במסורות (צום גדליה) והשפעותיו על היישוב, ואני מסכים עם דבריו של דורטל, שראוי היה אילו היו עושים אף צום על רצח רבין,  בשני המקרים מדובר על נקודות שבר מדיני. ודווקא אנו היום צריכים ללמד על טעויות העבר כמו שהיה כאשר פגיעו בנציב האימפריה  העובדה שבמערכת החילונית לא למדנו על השערוריה בין מרקוס אנטוניוס ומריים החשמונאית ומשרת הכהן הגדל, ובכלל, חוסר הלימוד המוחלט על בית תלמי והשפעותיו על האזור שלא במסגרת אקדמית. לא הפרתים, לא החיתים, לא הרס הציביליזציה בסוף תקופת הברונזה, לא על מה עבר על האזור שלנו כמעט במשך 1500 שנה, חוסר הידע של האנשים על הסיבות שאפשרו לרומא לקבל דריסת רגל גדולה יותר ובסוף שלטון מוחלט על יהודה היא לא פחות ממדהימה, לדוגמא זכור לי ש בבית הספר דיברו על רומא וכיבוש בריטניה, אבל לא זכור לי שלמדתי כלל על ברניקי במסגרת בית הספר,למדתי על מרקוס אורליוס אבל לא  עליה, והיא הייתה אחת הנשים שגורלה היה בין הקשורים ביותר בהיסטוריה שלנו,מהדימיון שלה עם קלאופטרה (במעשיה) ובהתנהגותה ושלטונה, גיסה היה לא פחות חשוב, גיסה היה רוצח ההמונים ממצרים בשם טיבריוס יוליוס אלכסנדר שבין יתר הדברים גם היה המצביא שצר על ירושליים, אמנם לא היה מומר, אבל היה אחד שראה את רצון האימפריה לפניו לפני דברים אחרים, אי הידיעה אפילו על אחד המדינאיים החשובים ביותר לדעתי (יוחנן בן זכאי) הוא משהוא עצוב לכל מי שאי פעם למד אזרחות בצורה כזאת או אחרת, הוא הוביל את מערכת המשפט העצמאית האחרונה שהייתה למשך כמעט 1870 שנה, אני זוכר שיוחנן בן זכאי תואר במאמר כלשהוא ככמעט פציפיסט, הייתי שם אותו לכל הפחות ביחד עם שמעון פרס בחשיבותו,  העובדה שאנחנו לא זוכרים את מעליליו הפוליטים של אגריפס. כתלמידי בתי הספר אינני זוכר לימוד על ועד ארבע הארצות או על פעולה של דונה גרציה (וינתן כל הכבוד למורים ששמעתי שלמידו עליה עכשיו) על חידוש טבריה  או הרדיפות  תחת השלטון המוסלמי שמשום מה לא נלמד כלל (אפילו את עלילת דמשק לא לימדו, ואין בכלל מה לדבר על גרנדה ) גם דברים שאמורים לעניין תיכוניסטים כמו תרבות הפאבים  (כמו התלונה של יהודי אלכסנדריה שהעולים פתחו בתי מרזח) או הפיראטים מג'מייקה (ואני לא מדבר על משתפי הקבצים, אני מדבר על אנשים כמו סנאן ראיס או הנריקז), אבל גם על הפרעות לא למדנו משום יש איזה שהיא מחשבה שהייתה איזו-שהיא חיי שלום ושלווה תחת השלטון העותמני או הממלוכי,  ממלכת חימייר ? תנאים ? אמוראים ? גאונים ? ללא הבנת אלו או אפילו לימוד על הראשונים איך אפשר בכלל להבין את התנועות הפוליטיות לאחר מכאן ? ובאמת למה שלא נלמד על שמואל הנגיד והיחודיות שלו בחצר המלך ? או אולי חוסר ההשכלה והניסיון  הפוליטי של יהוסף ולאסון שהוא גאפשר להתקיים ? באמת חבל שלא למדנו ולא מלמדים את ההיסטוריה של האזור לפני לימוד של היסטוריה של אזורים אחרים.

אמנם לא ברור אם אלכסנדר היה מומר או לא,  אבל מה שבטוח קרוב בליבו ללאום האתני  הוא לא היה, ואכן לא פעם היו אלו מומרים או אנשים שזנחו מפניהם את הלאומיות שלהם בשם הניסיון האינדיבידואלי להצליח שגרמו נזק כו גדול, ימיו של אלכנסדר טיבריוס כשליט במצריים ויהודה היו נוראיים, ובשונה מהמקרים במהלך ימי הביניים שאנשים הודו בכל דבר לאחר עינויים הוא ייזם תהליכים, מקרה דומה אפשר לראות אצל פאבלו כריסטאני וחננאל דה פולינו לאחר הסרת הלאומיות האתנית שלהם הם החליפו צד והגיעו לרדוף את הלאום הישן, גם בתקופות מאוחרות היו לנו כאלה כמו שבתי צבי,דוד אלרואי ו קרל מרקס (כן אני שם אותו באותה הרשימה כמו שבתאי צבי ורואה בקווניזם לא יותר מאשר דת נוספת).

בנושא הלאומיות אני אינני מקבל את הטענה שקיים הבדל מהותי בין הלאומיות האתנית של העת העתיקה ללאומיות המודרנית, וזה האמת מתחבר יפה מאוד לנושא החם, שדיבר על הקשר בין החילוניים לדתיים, אולם אני אישית לא מסכים כלל עם הגישה של עיריית תל אביב, לדעתי תשעה באב איננו קשור אך ורק לחרדים, תשע באב הוא קודם כל יום אבל חילוני, כך גם צום גדליה,  וכאן הפוסט מתקשר לנושא החם של השבוע, כמו לאחר מותה של שלומציון ובניה אשר עודדו מחלוקת עזה שאפשרה את מפלת הממלכה.

 

תשע באב הוא קודם כל אסון חילוני, אסון בו הסממן החילוני החשוב ביותר נהרס.  כך גם יז בתמוז ועשרה בטבת.  

 

ראוי היה אם אנו החילונים היינו לומדים את הקינות והסיבות מדוע נכתבו, הרי אם היינו לומדים את קינת רבי דוד בוזגלו היינו לומדים וזוכרים את רעידת האדמה באגדיר, ואילו היינו לומדים כמו שצריך את החרישו ממני ואדברה על גזירות תתנ"ו היו ידועים כמו שצריך , וכך גם קינת כמו יום אכפי הכבדתי היינו לומדים וזוכרים את טבח ירושלים, את הטה אלהיא אזנך ראוי היו לומדים לאזזרחות, ראויי היה כי היו למדים את פרעות ת"ח ןת"ו בשיעורי ההיסטורייה שלנו ולא רק אלו שהיו להם משפחות שחיו באזורים הללו.  אנו לומדים וחיים את תרבות יוון (אנטיגונה , אדיפוס וכו') אבל דברים כמו דער אייבגער איד  טוביה החולב , כנר על הגג שמורים רק לאלו שהורייהם ישלמו על צפייה. הקינות וסיפרי האבות לא שונים במהותם מכל הסיפורים הזרים שאנו למדים במערכת החינוך, והם צריכים להלמד קודם כל כטקסט ספרותי היסטורי.  גם שירת החול וגם שירת הקודש צריכים להלמד, אני זוכר הייטב איך למדנו על איך המשורר התהלך הלוך וכעס (אני חושב שזה היה פרש הברונזה ? או אולי יצירה אחרת, אבל זה היה של פושקין ) ואת זה אני למדתי בבית ספר חילוני בארץ, האם לא חשוב היה ללמוד תכנים אחרים ? גם את ואנקה ז'וקוב למדנו, גם המלט וכולם היו בניי זוכר אני, אבל את ברנר לא! את נג'יב מחפוז (אחרי 20 שנה) אני זוכר, את רחל המשוררת אני זוכר שלמדנו (אבל לצערי פרט לאולי לא היו הדברים לא זוכר יצירות), את תחרות שחייה זוכר,  העובדה שאני זוכר  את זה אבל לא את ביאליק , שי אגנון או  שלום עליכם היא תעודת עניות למערכת החינוך שלנו. וכן בתור בוגר אני משלים פערים מדי פעם, וכן קראתי מכתבי ביאליק  יהודה לייב גורגון ושי אגנון בבגרותי על מנת להשלים חורי השכלה.

 החלוקה הדיכטומית של אזורים חילוניים או חרדים זרה לי, אינני מאמין שיש אזור שבו רק לסוג אחד שלא אנשים מותר לחיות, אני מצפה להתהלך בחופשיות במאה שארים ובבני ברק, ואני חושב שלא צריכה לי להיות שום בעייה לגור שם, וכך גם אני מצפה שבת"א חרדים יוכלו להסתובב בלי לחשוש או לקבל הפרעות כלשהן. 

 

האמת הייתי שמח אילו היה מתארגן לו איזה פלאש מוב קטן של לובשי מכנסיים שחורים וחולצות לבנות שיסתובבו מדי יום.